קשב וריכוז // זר לא יבין זאת - אתר טבע

blue_page_title_02

// קשב וריכוז // זר לא יבין זאת

05

זר לא יבין זאת

3

אף פעם לא נתחיל ונסיים מה שתכננו, לפעמים נתפרץ לדברים שלכם בלי כוונה ושלוש פעמים ביום נלך להכין לעצמנו קפה ונחזור לשולחן בלעדיו – 10 דברים שרק בעלי הפרעת קשב יבינו

אנחנו מכינים לעצמנו רשימות של דברים שצריך לעשות, מתחילים שבעה דברים במקביל ולא מסיימים אפילו אחד, לא מצליחים להקשיב לאדם שמסתכל לנו בעיניים ומדבר רק אלינו, ומנסים בכל כוחותינו לכתוב עבודה, אך ללא הועיל – הפרעת הקשב שלנו חזקה מאיתנו. עשרה דברים שרק אנחנו נבין:

הכל מסיח את הדעת.

הכל, ובמיוחד אורות מהבהבים, מחשבים, טלפונים ומסכים מכל הסוגים. אם חלון צ'אט קופץ על מסך המחשב דרושה כל האנרגיה שבעולם על מנת שנתעלם ממנו וניגש אליו רק כשנתפנה. מאה פעולות מיותרות ילוו פעולה רלוונטית אחת, ו־37 חלונות מיותרים ילוו חלון רלוונטי אחד. גם מסיבות אינן כיף גדול, כי הוא כאן, וגם היא כאן, וגם הוא וגם היא וגם הוא כאן.

אנחנו יכולים להתחיל מיליון דברים ולא לסיים אף אחד מהם.

אנחנו עדיין לא מוצלחים בנגינה בפסנתר, אבל זה רק בגלל שצריך גם להתאמן בגיטרה, ואחר כך בחליל וגם בכינור. כלל לא משנה לנו כמה הדבר מעניין – עניין לא משחק כאן שום תפקיד. כל דבר מקבל חצי מתשומת הלב שלנו, גם הדברים שאנחנו הכי אוהבים.

לא לכולם יש הפרעת קשב.

אחת לשבוע פונים אלינו אנשים "רגילים" ומספרים לנו שבעצם גם להם יש הפרעת קשב, רק שהיא לא מאובחנת. גם אם נדמה לכם שיש לכם את כל התסמינים, אצלנו התסמינים חזקים שבעתיים.

תכנון לא עוזר.

אנחנו יכולים להגיד עשר פעמים ביום "מחר בצהריים אתיישב ואכתוב את העבודה", לציין זאת זה ברשימת המשימות ולהוסיף תזכורת ביומן. בפועל, כשמחר בצהריים מגיע, יש לנו אלף תכניות אחרות והחשק לכתוב את העבודה פשוט לא קיים.

איפה הקפה שלי?

בגלל שהדעת מוסחת בקלות אנחנו יכולים להיכנס לחדר ולעשות כל דבר מלבד הדבר שלשמו נכנסנו לחדר: נלך למטבח כדי להכין קפה ונחזור לשולחן בלעדיו, נכבס את הכביסה שוב רק משום ששכחנו אותה במכונה במשך שעות ארוכות ועכשיו היא כבר מסריחה.

לא תמיד אנחנו שומעים:

אנחנו מתבוננים בכם, רואים את השפתיים שלכם זזות, שומעים את הצלילים שהפה שלכם מפיק, אבל לא יכולים להבטיח שמה שאמרתם נקלט אצלנו. יותר מדי רעשים מתרוצצים לנו בראש. לכן, בבקשה אל תעלבו אם אנחנו מבקשים מכם לחזור על משהו שאמרתם כבר אלף פעם או שוכחים משהו שכבר אמרתם. סביר להניח שמעולם לא שמענו אותו. לפעמים, כשאתם שואלים אותנו משהו שאנחנו אמורים לזכור כל מה שעולה במוחנו הוא סימן שאלה גדול.

סליחה, אנחנו לא מתכוונים להפריע

אבל לפעמים אנחנו מרגישים שנתפוצץ אם לא נאמר את מה שיש לנו לומר עכשיו.

בכל הקשור לביטחון עצמי, אנחנו כמו בור מחמאות ללא תחתית.

לא משנה כמה מוצלחים נהיה בעבודה, כמה לייקים נגרוף בפייסבוק וכמה מוכשרים יחשבו שאנחנו, חלקנו נמשיך להרגיש כמו כישלונות מהלכים. מי שהיה בתיכון "הליצן של הכיתה" לא תמיד יצליח להיפטר מהדימוי הזה בראשו.

מה היה אילו:

מבוגרים הסובלים מהפרעת קשב תמיד יתהו מה היה קורה לו אובחנו בילדות והיו מקבלים את הטיפול המתאים בגן, בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים, בתיכון או בצבא. אולי תעודת הבגרות הייתה נראית אחרת? אולי התואר הראשון לא היה כזה סיוט? הצרה היא שאין היסטוריה אלטרנטיבית ואת הנעשה אין להשיב. עם זה אנחנו צריכים לחיות.

אנחנו באמת לא יודעים איפה שמנו את המפתח של האוטו:

הוא יכול להיות בכיס של המעיל, מעל הטלוויזיה או בתוך המקרר – אין לנו שום זיכרון של הרגע שבו הנחנו אותו שם. לפעמים אנחנו עושים סדר בארנק, ומוצאים שם קבלות מ־1997 – הפעם האחרונה שבה עשינו סדר בארנק.